נסו לדמיין שאתם מתגנבים בלילה למחנה ענק שכולו מלא באנשים ישנים, וצריכים לקחת משהו ממש מתחת לאף שלהם בלי להעיר אף אחד. דוד נכנס בלילה למחנה של שאול המלך. בהתחלה הוא חשב לתת לחבר שלו אבישי לקחת את החפצים של שאול, אבל הוא דאג שאבישי לא יצליח להתאפק ויפגע בשאול. לכן, הכתוב אומר וַיִּקַּח דָּוִד, דוד החליט לגשת בעצמו.
הוא לוקח מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, ממש מאזור הראש שלו, אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, שהיא כלי מיוחד למים. דוד לא בחר את החפצים האלה סתם. לקיחת החנית מסמלת שכלי הנשק של מחנה שאול כבר לא יעזרו להם כי ה' לא איתם, ולקיחת צפחת המים רומזת שהאוכל והשתייה שלהם הולכים ונגמרים, ושהזמן של שאול כמלך עומד להסתיים.
דוד ואבישי מצליחים לצאת מהמחנה בשלום, וממש אף אחד לא שם לב, בשלושה שלבים: וְאֵין רֹאֶה, אף אחד לא ראה אותם בגלל החושך והשינה. וְאֵין יוֹדֵעַ, אף אחד לא שמע אותם הולכים או מדברים בשקט. וְאֵין מֵקִיץ, אף אחד לא התעורר מהרעש של לקיחת החפצים. בדרך כלל, רעש כזה היה חייב להעיר לפחות אדם אחד במחנה כל כך גדול. אז איך זה קרה? התשובה היא כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם. ה' בעצמו עשה נס והפיל עליהם שינה עמוקה מאוד, כדי לשמור על דוד ואבישי ולתת להם לצאת משם בשלום מבלי שירגישו בהם.