שמואל א, פרק כ״ו, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שמישהו הבטיח לכם הבטחה, אבל בלב עדיין היה לכם קשה להאמין לו? זה בדיוק מה שמרגיש דוד כשהוא עומד רחוק משאול המלך. שאול מנסה להתפייס, אבל דוד נזהר מאוד. דוד מציע להחזיר לשאול את הנשק שלקח ממנו בלילה ואומר הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ, אך הוא מבקש שוְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ. כלומר, הוא דורש שאחד המשרתים של שאול יחצה את המרחק ויבוא לקחת את החנית. דוד מסרב להתקרב בעצמו כי הוא עדיין חושש ואינו סומך על ההבטחות של שאול שלא יפגע בו. הוא בוחר לבטוח רק בה' שישמור עליו. אולי תופתעו לגלות שדוד לקח מהמחנה גם את צפחת המים של שאול, אך הוא בוחר לא להזכיר אותה. הוא עושה זאת מתוך התחשבות, כדי לא לבייש את המלך שייאלץ לבקש בחזרה גם את כלי השתייה שלו. עצם זה שדוד לקח את החנית בלילה, בזמן שתרדמה עמוקה מאת ה' נפלה על כולם, מראה עד כמה דוד הוא אדם מיוחד. הוא שלט בעצמו ולא פגע בשאול כשישן, למרות שאף אחד לא היה מרגיש בכך. על ידי החזרת החנית מרחוק, דוד מראה שהוא מאמין שהשכר על המעשים הטובים שלו יגיע מה', ולא ממלך בשר ודם.