הפסוק מציג תעלומה מוסרית והלכתית קשה: כיצד ייתכן שמלך ישראל מוסר את בתו, שהיא אישה נשואה, לאדם אחר? ומעבר לכך, כיצד יכול היה דוד לקחת אותה בחזרה אליו לאחר מכן? תמיהות אלו עומדות במוקד הדיון הפרשני, המציג מספר דרכים ליישב את המעשה החריג.
תחילה, הכתוב מציין כי פלטי היה מִגַּלִּים, יישוב המזוהה ככל הנראה עם "בת גלים" הסמוכה לענתות ולירושלים, בנחלת שבט בנימין [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, היא ששאול המלך טעה וסבר שקידושיו של דוד למיכל היו בטלים ומעולם לא חלו מבחינה הלכתית. טעות זו נבעה מכך שדוד קידש אותה באמצעות מלווה (העושר שהובטח למכה גוליית), או משום ששאול החשיב את מאה עורלות הפלשתים כחסרי כל ערך כספי [מלבי"ם, מצודת דוד, חומת אנך]. המניע המיידי למעשהו של שאול התעורר כאשר ראה שדוד לוקח לו נשים נוספות, אביגיל ואחינועם. שאול ראה בכך פגיעה בכבודה של בת המלך, ושנאתו כלפי דוד בערה מחדש [מלבי"ם].
למרות שניתנה לפלטי, הפרשנים מסכימים כי פלטי ידע שהיא אשת איש ונמנע מלגעת בה. עובדה זו התפרסמה ברבים, ולכן דוד היה רשאי לקחת אותה בחזרה מאוחר יותר, שכן היא נחשבה לאישה שנאנסה על פי פסק דין מוטעה של בית דין [מלבי"ם, רלב"ג]. באותן שנים שבהן חיה בנפרד מבעלה, הקדישה מיכל את זמנה לגידול ילדי אחותה מירב [רלב"ג].
גישה שונה מציעה ששאול אנס את דוד לגרש את מיכל ולתת לה גט בעת שברח מפניו. אולם, מכיוון שהיה זה גט שנכפה עליו, הוא היה פסול מבחינה הלכתית, מה שאפשר לדוד להחזירה [גישת הרד"ק המובאת במלבי"ם ובאברבנאל]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים מכל וכל את סברת הגט, ומוכיחים מן המקורות שגט כזה מעולם לא ניתן [חומת אנך, אברבנאל].
מתוך התנגדות חריפה לכל ההסברים הקודמים, עולה גישתו הייחודית של האברבנאל. לטענתו, לא יעלה על הדעת ששאול, שהיה ירא ה', ימסור אישה נשואה לאדם אחר, וכן בלתי אפשרי שדוד יסכים לקחת בחזרה אישה שחיה בביתו של גבר זר. לכן, הוא מפרש ששאול מעולם לא נתן את מיכל לפלטי לאישה. פלטי היה אדם זקן ונשוי, ומיכל הופקדה בביתו אך ורק למשמורת ולהגנה. שאול עשה זאת כדי לשמור עליה מדיכאון ומבדידות לאחר שדוד ברח ונשא נשים אחרות, וכדי למנוע ממנה לברוח בעקבותיו.
חיזוק לגישה זו נמצא בלשון הפסוק: הכתוב אומר נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל, אך משמיט במכוון את המילה "לאישה". יתרה מכך, הכתוב מדגיש שהיא אֵשֶׁת דָּוִד, כדי להבהיר שבהיותה אשת דוד היא לא יכלה להינשא לאחר והייתה כפיקדון בלבד. לפי פירוש זה, האהבה שרחש לה פלטי, ושהביאה אותו לבכות כאשר נלקחה ממנו מאוחר יותר, הייתה אהבת אב לבתו המאומצת, והתואר "אישהּ" שמופיע בהמשך התנ"ך ביחס לפלטי, מתייחס להיותו אדון ושומר, ולא בעל [אברבנאל]. יש לציין שפרשנים אחרים דוחים בתוקף גישה זו, רואים בה ניגוד לדברי חז"ל, ועומדים על כך שמיכל אכן ניתנה לפלטי כאישה, גם אם בפועל הוא לא קרב אליה [חומת אנך, מלבי"ם].