תחושת התסכול והעלבון צפה ועולה לנוכח כפיות טובה לאחר מאמץ והשקעה. מילותיו של דוד מבטאות את הכאב על כך ששמר על רכושו של נבל במדבר במסירות, אך נענה בזלזול.
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מתי ולמי נאמרו דברים אלו. יש הסבורים כי המילים וְדָוִד אָמַר מתארות מחשבה פנימית, וכי דוד אמר זאת בלבו מיד כאשר חזרו נעריו וסיפרו לו על גידופיו של נבל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי דוד אמר את הדברים בקול לאנשיו, בדיוק ברגע שבו פגש את אביגיל בדרך, או כאשר ראה את נערי נבל וחמוריו נושאים מזון [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
הפרשנים מסכימים על ביאורן של מילות הפסוק: המילה לַשֶּׁקֶר מפורשת כ"לחינם" או "לשווא", כלומר שמירתו של דוד הייתה ללא כל תמורה. המילים וְלֹא נִפְקַד משמעותן שלא נחסר דבר מן הרכוש שעליו שמר. הרָעָה שבה שילם נבל אינה פגיעה פיזית, אלא החרפה, הגידוף והעלבון שהטיח בדוד כאשר זלזל בו ושאל "מי דוד" [רד"ק, מצודת דוד].
מעבר לעלבון האישי, מסתתרת בדברי דוד גם טענה ממונית ומשפטית. דוד לא ציפה למתנת חינם או לנדבה מנבל. על פי שורת הדין, אדם שעושה טובה לחברו, פועל עבורו או שומר על רכושו, זכאי לקבל שכר על טרחתו, ולכן נבל היה חייב לשלם לו. חובה משפטית זו מסבירה מדוע דוד הסכים מאוחר יותר לקבל את המזון הרב שהביאה לו אביגיל. אף על פי שהכלל הוא שאין מקבלים מתנות גדולות מאישה נשואה ללא הסכמת בעלה, במקרה זה הדבר היה מותר, שכן לא היה מדובר במתנה אלא בפירעון תשלום וחוב שנבל היה מחויב בו כדין [חומת אנך].