לאחר ששמע את דבריה החכמים של אביגיל, דוד מכיר בצדקת טענותיה ומבין כי מדובר בהתערבות עליונה. תגובתו אינה מסתכמת רק בהכרת תודה כלפיה, אלא בהודאה עמוקה לה' על ההשגחה הפרטית שמנעה ממנו לעשות מעשה חמור.
הפרשנים מסכימים כי ברכתו של דוד לה' נובעת מההבנה שהמפגש נועד לעצור אותו מלהרוג את נבל. כאשר דוד אומר אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ, כוונתו היא שה' הוא זה שנתן ברוחה ובלבה את היוזמה לצאת לקראתו [רד"ק, מלבי"ם]. בכך, דוד למעשה מסכים עם דבריה הקודמים של אביגיל, ומאשר שאכן ה' הוא זה שמנע ממנו לשפוך דם [אברבנאל].
בפסוק זה מופיע שינוי בולט בכתיב שמה של אביגיל, והיא נקראת לַאֲבִיגַל (ללא האות יו"ד). אף שניתן לראות בכך תופעה רגילה של שינויים קלים בשמות במקרא, המסורת המדרשית מוצאת בכך ביקורת סמויה. על פי פירוש זה, מכיוון שאביגיל רמזה לדוד על קשר עתידי ביניהם כשאמרה לו קודם לכן "וזכרת את אמתך", בעודה אשת איש, הכתוב החסיר אות משמה כדי לרמז על פגם מוסרי בהתנהגותה באותו רגע [מנחת שי, רד"ק].