כאשר נודע לדוד על מותו של נבל, הוא נושא תפילת הודאה לה׳, המורכבת משלושה חלקי ברכה שונים על האופן המדויק שבו התגלגלו האירועים והצדק יצא לאור.
ראשית, דוד מודה על כך שה׳ תבע את עלבונו במקומו, באומרו אשר רב את ריב חרפתי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי החרפה מתייחסת לגידופיו של נבל, אשר ביזה את דוד במילים המזלזלות והאשים אותו כמורד: "מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו" [רש"י, רד"ק, אלשיך].
שנית, דוד מברך ואת עבדו חשך מרעה. המילה חשך משמעותה מנע [מצודת ציון]. דוד מודה לה׳ שמנע ממנו לעשות רע ולנקום בעצמו על ידי הריגת נבל במו ידיו [רש"י, מצודת דוד]. אלשיך מוסיף רובד משפטי ומסביר כי דוד לא היה רשאי להרוג את נבל בדיני אדם, שכן מלכותו של דוד טרם התפרסמה בעולם. עם זאת, נבל היה חייב מיתה בידי שמיים משום שמרד במשיח ה׳, ולכן ההתערבות האלוהית מנעה מדוד חטא וביצעה את הדין הראוי.
שלישית, דוד מודה על כך שואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו, כלומר שה׳ השיב את גמול רעתו של נבל [מצודת דוד]. אף על פי שחלק זה נראה כחזרה על תחילת הפסוק, הפרשנים מוצאים בו משמעות נפרדת. מלבי"ם מסביר כי ה׳ גלגל את הדברים כך שנבל ימות בעטיים של חטאיו ועוונותיו שלו, ולא רק כעונש ישיר על הפגיעה בדוד. דבר זה שמר על דוד מבחינה רוחנית, שכן אדם שחברו נענש ומת בגללו אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה.
לעומת זאת, אברבנאל מציג גישה שונה ומדגיש כי הברכה היא על כך שעונשו של נבל חל אך ורק "בראשו", כלומר עליו עצמו בלבד. הרעה לא פגעה בביתו, בנכסיו או באשתו אביגיל. הבחנה זו מובילה ישירות להמשך הפסוק, שכן מכיוון שהעונש הוגבל לנבל בלבד ואביגיל ונכסיה נותרו בשלמותם, דוד יכול היה לשלוח מיד אנשים כדי לקחתה לו לאישה. אביגיל הותירה על דוד רושם עז כאשה חכמה, שדבריה העידו על הבנה עמוקה, רגישות לנפש האדם ומחשבה גבוהה [ביאור שטיינזלץ], ולכן דוד חפץ בה ובחיבור עמה מיד לאחר שהוסר המכשול [אברבנאל].