לאחר ההלם שאחז בנבל, עת מת לבו בקרבו, חולפת תקופה קצובה ומוגדרת שבסופה הוא מוכה בידי ה' ומת [ביאור שטיינזלץ]. המילה כַּעֲשֶׂרֶת אינה מציינת אומדן, אלא משמשת לתיאור זמן מדויק של עשרה ימים בדיוק [רד"ק]. בנוסף, ה"א הידיעה במילה הַיָּמִים רומזת שלא מדובר בימים סתמיים, אלא בתקופה ידועה ומוכרת [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים מספר גישות באשר למהותם של עשרת הימים הללו ומדוע המתין ה' פרק זמן זה עד למותו של נבל. הגישה הראשונה מתמקדת במושג וַיִּגֹּף, המעיד על מיתה ממגפה, שלפי המסורת נמשכת שלושה ימים. לאור זאת, עשרת הימים מתחלקים לשניים: ה' עיכב את עונשו של נבל במשך שבעה ימים כדי לחלוק כבוד לשבעת ימי האבל על פטירתו של שמואל הנביא, וזאת כדי שלא יתערב אבלו של אדם רשע באבלו של צדיק. רק לאחר מכן חלה נבל במשך שלושה ימים ומת [רש"י, רד"ק].
גישה שנייה קושרת את הימים לזמן של רחמים וסליחה, ומזהה אותם עם עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. לפי תפיסה זו, ה' המתין לנבל והעניק לו הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה [רש"י, מלבי"ם]. עם זאת, יש החולקים על פירוש זה וטוענים כי אדם שלבו הפך לאבן אינו מסוגל כלל לעשות תשובה [רד"ק].
גישה שלישית רואה בהמתנה מעין שכר זמני, כנגד עשר מנות המזון שנבל נתן לעשרת הנערים ששלח אליו דוד קודם לכן [רש"י]. מנגד, ישנה תפיסה השוללת לחלוטין את הרעיון שהימים ניתנו לטובתו של נבל או כהזדמנות עבורו. לפי דעה זו, כל עשרת הימים היו תקופה של חולי קשה וייסורים שנועדו להענישו על חטאיו טרם מותו [רד"ק].