הבוקר שאחרי המשתה מביא עמו התפכחות כואבת ומעבר חד משכרות אטומה לאימה משתקת, כאשר נבל נחשף למציאות שכמעט והמיטה עליו כליה.
הביטוי בְּצֵאת הַיַּיִן מתאר את הרגע שבו פגה השפעת היין וסרה שכרותו של נבל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. בשלב זה, אשתו מספרת לו על הסכנה העצומה שבה היה נתון, שכן דוד התכונן לבוא עם אנשיו ולעשות בו שפטים, כוח צבאי שלנבל לא הייתה כל יכולת להתגונן מפניו [ביאור שטיינזלץ].
תגובתו של נבל מתוארת במילים וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. הפרשנים מסבירים כי תיאור זה נאמר על דרך ההפלגה וההגזמה, כדי להמחיש את עוצמת החרדה שחווה [מצודת דוד, רלב"ג]. באשר לסיבת החרדה, ניכרות שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. גישה אחת מסבירה כי נפל עליו פחד מוות מפני דוד ומהסכנה שריחפה מעל ראשו, מתוך חרדה שמא דוד עדיין עלול לבוא ולפגוע בו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שנייה מצביעה על כך שלבו מת בקרבו מתוך צער עמוק ועוגמת נפש על המנחה הגדולה והיקרה שאשתו הביאה לדוד מאחורי גבו [רש"י, רד"ק]. יש אף מי שמשלב בין שתי הסיבות הללו יחד ומסביר כי דאגתו נבעה גם מאובדן הרכוש וגם מהפחד לחייו [רלב"ג].
מבחינה פיזית, ההלם גרם לכך שדמיו נצטננו [מלבי"ם], חושיו פסקו מלפעול [מצודת דוד], והוא שותק לחלוטין מרוב אימה עד שהפך להיות כמת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המדייקים בלשון הפסוק ומסבירים כי ההלם שיתק את נבל והפך אותו לדומם, כך שלא יכול היה להמשיך ולדבר סרה בדוד, וכן שנפשו חשה בחוש נסתר את מותו הקרב ובא [חומת אנך].