עדותם של רועי נבל מדגישה את ההתנהגות המופתית של אנשי דוד, התנהגות שיצרה חובה ברורה להשיב להם גמול וטובה [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי המילים וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד מכוונות לאנשי דוד, שהטיבו עמם רבות.
בהמשך הפסוק מפורטות דרכי ההטבה על ידי שלילת הנזק. הביטוי וְלֹא הָכְלַמְנוּ מוסבר על ידי הפרשנים מלשון כלימה ובושה, כלומר, רועי נבל לא נכלמו ולא ספגו כל עלבון או נזק מילולי מאנשי דוד [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. בדומה לכך, המילה פָקַדְנוּ מתפרשת מלשון חיסרון, ומעידה כי הרועים לא חסרו מאומה ולא ספגו כל נזק ממוני [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
ההקשר שבו התרחשה מציאות זו מודגש במילים בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה. פירוש ייחודי מסביר כי מילים אלו מתייחסות לזמנים שבהם הצאן כבר נאספו אל הגדרות בתום המרעה, והרועים נותרו לבדם בשדה ללא צורך לשמור על העדרים. דווקא ברגעים אלו, אנשי דוד הוכיחו את אמינותם ולא ניצלו את המצב כדי לפגוע ברועים, לא בדיבור ולא בממון [מלבי"ם].