השהות בתנאי השטח הקשים מעמידה את דוד ואנשיו במצב של חוסר כל, וכאשר מגיעה שמועה על אירוע חקלאי חגיגי בסביבה, נוצרת הזדמנות לקבלת סיוע. הציון כי דוד שהה בַּמִּדְבָּר אינו רק תיאור גיאוגרפי, אלא מצביע על מצוקה קיומית. במקום צחיח זה לא היה לאנשיו של דוד לחם ומזון, והם סבלו מרעב כבד. בדרך כלל דוד לא היה משפיל את עצמו לבקש עזרה מאחרים, אך הדוחק והמצוקה של אנשיו אילצו אותו לפעול [אלשיך].
הבשורה כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ מהווה את העילה לפנייה אליו דווקא בעיתוי זה. עונת גז הצאן נחשבה לתקופה של שפע ושמחה, ודוד הניח שמתוך האווירה החגיגית נבל יהיה במצב רוח טוב, לבו ייטב עליו והוא יסכים להעניק להם מצידו בנדיבות [מלבי"ם].
פנייתו של דוד לא נבעה רק מתקווה לנדבה, אלא נשענה על רקע של יחסי גומלין. במרחבי המדבר, מחוץ לאזורי היישוב, שררה הפקרות, ופעמים רבות אנשי צבא היו מנצלים את כוחם כדי ללעוג לרועים ולגזול מהם את רכושם. לעומת זאת, אנשיו של דוד לא רק שנמנעו מפגיעה ברועי נבל או מלקיחת רכושם, אלא אף שימשו להם כחומת מגן והצילו את הצאן מפני שודדים וחיות רעות [אברבנאל]. משום כך, דוד ראה לנכון לשלוח את נעריו אל נבל מתוך ציפייה להכרת הטוב.