יצא לכם פעם לצאת לטיול ארוך ולגלות שנגמר לכם כל האוכל בתיק? זה פחות או יותר מה שקרה לדוד ולאנשים שלו. הם שהו בַּמִּדְבָּר, מקום יבש וריק, והיו במצוקה אמיתית כי לא נשאר להם מה לאכול. בדרך כלל דוד לא היה מבקש עזרה מאחרים, אבל בגלל שהאנשים שלו היו כל כך רעבים, הוא היה חייב למצוא פתרון.
פתאום הגיעה אליהם שמועה טובה: כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. נבל היה איש עשיר, ועונת גז הצאן, שבה גוזרים את הצמר של הכבשים, נחשבה תמיד לתקופה של חגיגה גדולה ושפע של אוכל. דוד קיווה שבגלל האווירה השמחה, נבל יהיה במצב רוח טוב ויסכים לתת להם קצת מזון בנדיבות.
אבל דוד לא סתם ביקש מתנה. באותם ימים, המדבר היה מקום מסוכן, והרבה פעמים אנשים חזקים היו מנצלים את הכוח שלהם כדי לקחת רכוש מרועים חלשים. האנשים של דוד עשו בדיוק את ההפך. הם שמרו על הרועים של נבל, היו להם כמו חומת מגן, והצילו את הכבשים שלהם משודדים ומחיות רעות. לכן, דוד שלח אליו את האנשים שלו מתוך ציפייה פשוטה להכרת הטוב, בתקווה שנבל יזכור את העזרה שלהם וישמח להחזיר להם טובה.