שמואל א, פרק כ״ה, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לפגוש שני אנשים ששונים לגמרי אחד מהשני, ממש כמו יום ולילה? הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם בעל ואישה שהם ההפך הגמור זה מזו. התנ"ך מספר לנו מראש על האופי שלהם, כדי שנבין למה הם יתנהגו בצורה כל כך שונה בהמשך. מצד אחד יש לנו את הבעל. כתוב כי שֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וכנראה שזה בכלל לא השם האמיתי שלו, אלא כינוי שאנשים נתנו לו בגלל שהוא היה קמצן והתנהג לא יפה. הוא מתואר בתור אדם קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים, כלומר עקשן מאוד, שמדבר לא יפה ועושה מעשים רעים, בלי שום רצון לעזור לאחרים. לעומתו, אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל הייתה שונה לגמרי. השם שלה מזכיר את המילה גיל, שפירושה שמחה, והוא מראה כמה היא הייתה נדיבה וטובת לב. מסופר עליה שהיא הייתה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, כלומר מיוחדת פעמיים: גם חכמה ומבינה מאוד מבפנים, וגם יפה מבחוץ. בסוף מסופר על נבל שהוא היה כָלִבִּי. הפירוש הפשוט הוא שהוא היה מהמשפחה של כלב בן יפונה, שהיה משבט יהודה. בגלל שגם דוד היה מאותו שבט, הוא סמך על נבל וקיווה שהוא יתנהג אליו כמו אל בן משפחה ויעזור לו בשמחה ובעין טובה.