תשובתו של נבל לשליחי דוד מנוסחת כשאלה רטורית המביעה סירוב מוחלט וזלזול. נבל תמה כיצד ייתכן שייקח את המזון שהכין במיוחד עבור פועליו, ויעניק אותו לאנשים זרים שאינו מכיר את מוצאם.
נבל מפרט את המזון שהוא מסרב לתת: אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי. יש המפרשים מילים אלו כפשוטן, לחם ממש ומים, שהיו מצרך יקר וחשוב באזור המדבר. גישה אחרת רואה במילה "מימי" מונח כולל לכלל המשתה והמשקאות שהכין, בעוד ה"לחם" מתייחס למאפים עצמם [רד"ק]. בנוסף הוא מזכיר וְאֵת טִבְחָתִי, כלומר הבשר שזבח [מצודת ציון], או התבשילים ושאר המאכלים שהוכנו ובושלו לסעודה [רד"ק].
את כל השפע הזה טוען נבל כי הכין אך ורק לְגֹזְזָי, האנשים שעובדים בגזיזת צאנו. הטענה המרכזית שלו היא שאין זה הגיוני שייקח את המזון המיועד לפועליו וייתן אותו לאחרים, שכן אז יישארו הגוזזים שלו רעבים [מלבי"ם].
בסיום דבריו, נבל מתייחס לשליחים כאל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה, כלומר זרים שאינו יודע מהיכן באו. בהתנכרות זו משיג נבל שתי מטרות: ראשית, הוא מבהיר שאין בכוונתו לתת מאומה לאנשים זרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שנית, על ידי העמדת הפנים שאינו מכיר אותם כלל, הוא מתעלם לחלוטין מן החובה המוסרית שהייתה לו כלפיהם על כך ששמרו והגנו על צאנו במדבר, ומתייחס לבקשתם כאל דרישת חינם חוצפנית של עוברי אורח [מלבי"ם].