קרה לכם פעם שמישהו ביקש מכם לחלוק משהו שהכנתם במיוחד עבור החברים שלכם? נבל בוחר לענות לשליחים של דוד בצורה מאוד מזלזלת ופוגעת. הוא שואל אותם שאלה שהיא בעצם סירוב מוחלט, ומפרט את כל הדברים הטובים שהכין: אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי, כלומר הלחם, המים והמשקאות שלו, יחד עם וְאֵת טִבְחָתִי, שזה הבשר והתבשילים שהכין לסעודה הגדולה.
נבל מסביר שהוא הכין את כל השפע הזה רק לְגֹזְזָי, האנשים שעובדים קשה וגוזזים את הצמר של הכבשים שלו. הוא טוען שזה לא הגיוני לקחת את האוכל של הפועלים ולתת אותו לאנשים אחרים, כי אז הפועלים שלו יישארו רעבים.
בסוף דבריו, נבל קורא לאנשי דוד אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה, כלומר אנשים זרים שהוא בכלל לא מכיר ולא יודע מאיפה הגיעו. נבל עושה כאן טריק מחושב. כשהוא מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותם, הוא בעצם מתעלם לגמרי מזה שהם שמרו והגנו על הצאן שלו במדבר. כך הוא גורם לבקשה שלהם להיראות כמו חוצפה של אנשים זרים שסתם עוברים בדרך, ומתחמק מהחובה שלו להודות להם ולתת להם אוכל.