שובה של אביגיל לביתה לאחר שהצילה את משפחתה מחורבן, מפגיש אותה עם תמונה אירונית של בעלה החוגג באטימות. החגיגה הגדולה שנערכה לכבוד סיומו של יום גז הצאן [ביאור שטיינזלץ], מתוארת בפרוטרוט כדי להסביר את התנהלותה החכמה של אביגיל ואת שתיקתה.
הכתוב מדגיש כי נבל ערך מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ. שפע זה מסביר מדוע נבל כלל לא הבחין בכמות המזון האדירה שלקחה אביגיל בסתר כדי להגיש כמנחה לדוד. אילו היה מרגיש בחיסרון, אביגיל הייתה נאלצת להסביר את מעשיה מיד [מלבי"ם]. מעבר לכך, תיאור השפע העצום מדגיש את קמצנותו ורשעותו של נבל: למרות שהיה לו משתה כיד המלך והוא לא חסר דבר, לא היה לו לב לתת מאומה לדוד ואנשיו [חומת אנך].
באותה שעה, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, כלומר הוא היה שמח וטוב לב [מצודת ציון]. עם זאת, יש המפרשים כי הסיבה היחידה שנבל לא הצטער על ההוצאה הגדולה של המשתה ועל כך שאנשים רבים אוכלים על שולחנו, היא משום שהיה שיכור לחלוטין ולא הרגיש במתרחש [חומת אנך].
לנוכח המצב, אביגיל פועלת בתבונה רבה ובוחרת בשתיקה: וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר. הפרשנים מונים מספר סיבות להימנעותה מדיבור באותו הלילה. ראשית, היא לא רצתה להעציב אותו ולעכור את שמחת החג של גוזזי הצאן. שנית, מכיוון שוְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, היא חששה מתגובתו. אילו הייתה מספרת לו מיד, חמתו הייתה עלולה לבעור בו בהשפעת היין והוא היה עלול לפגוע בה, לקנא לה על כך שהלכה לדוד, או לזעום על המנחה היקרה שמסרה לו [מלבי"ם, אברבנאל]. רק בבוקר למחרת, כשיתפכח מיינו, תספר לו אביגיל את שאירע, גילוי שיוביל להלם מוחלט ולמותו [אברבנאל].