שמואל א, פרק כ״ה, פסוק ל״ו

תארו לעצמכם שאתם חוזרים הביתה אחרי שהצלתם את המשפחה שלכם מסכנה גדולה, ומגלים שכולם חוגגים חגיגה ענקית כאילו כלום לא קרה. זה בדיוק מה שקרה לאביגיל. כשהיא חוזרת הביתה, היא רואה שנבל בעלה עורך מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, סעודה מפוארת ועשירה ממש כמו של מלכים. בגלל שהיה שם כל כך הרבה אוכל, נבל בכלל לא הרגיש שאביגיל לקחה קודם המון מזון בסתר כדי לתת לדוד. השפע העצום הזה גם מראה לנו כמה נבל היה קמצן, הרי היה לו כל כך הרבה, ובכל זאת לא היה לו לב לתת אפילו מעט לדוד ולאנשים שלו. באותה שעה, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, כלומר הוא היה שמח ומרוצה. אביגיל החכמה מבינה שזה לא הזמן לדבר, וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר. היא שותקת ולא מספרת לו שום דבר עד הבוקר. הסיבה לכך היא שוְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד. אביגיל חששה שאם תספר לו באותו רגע על המתנה היקרה שנתנה לדוד, היין ישפיע עליו והוא יכעס מאוד. לכן, היא מחכה בסבלנות עד הבוקר, כשהוא כבר לא יהיה שיכור, כדי לספר לו את כל מה שקרה.