דוד מכיר בהשפעתה העמוקה של אביגיל, ומפרט את הגורמים שעצרו בעדו מלבצע חטא חמור. בדבריו הוא מונה שלוש סיבות מרכזיות שמנעו ממנו להוציא לפועל את תוכניתו: הראשונה היא ההשגחה האלוהית שסובבה את בואה, השנייה היא טענותיה ההגיוניות, והשלישית היא אישיותה וזכותה העצמית [אברבנאל].
את הברכה על דבריה הוא מנסח במילים וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, כלומר מבורכים השכל הטוב, העצה, אופן ההבעה ונועם דבריה הכנים והאמיתיים [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לאחר מכן הוא מוסיף ברכה אישית, וּבְרוּכָה אָתְּ, שכן גם מצד עצמה, בזכות כבודה ואישיותה, היא הייתה ראויה לכך שביתה יינצל מחורבן ורעה לא תפגע בה [אברבנאל, מלבי"ם].
דוד מודה לאביגיל אֲשֶׁר כְּלִתִנִי, כלומר שמנעה ועצרה בעדו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון], מלעשות שני דברים. הראשון הוא מִבּוֹא בְדָמִים, כניסה אל תוך עוון של שפיכות דמים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הדבר השני שנמנע ממנו הוא וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי, כלומר להושיע את עצמו ולפעול בכוח הזרוע [מצודת דוד]. מבחינה תחבירית, האות מ"ם במילה "מבוא" משפיעה גם על המשך המשפט, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "ומהושע ידי לי" [רש"י].
מן ההיבט הדקדוקי, המילה וְהֹשֵׁעַ נכתבת בחלק מן הספרים בכתיב חסר, ללא האות וי"ו בין הה"א לשי"ן, והיא מנוקדת בצירה תחת האות שי"ן [מנחת שי].