שמואל א, פרק כ״ה, פסוק ל״ג

דוד מכיר בכך שהשגחת ה', יחד עם טענותיה ההגיוניות וזכותה העצמית של אביגיל, עצרו בעדו מלבצע חטא חמור. הוא מברך אותה על שִכלה הטוב, עצתה ונועם דבריה הכנים במילים וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, ומוסיף ברכה אישית, וּבְרוּכָה אָתְּ, שכן בזכות אישיותה היא הייתה ראויה שביתה יינצל מחורבן. דוד מודה לה אֲשֶׁר כְּלִתִנִי, כלומר שמנעה ועצרה בעדו מלעשות שני דברים. הראשון הוא מִבּוֹא בְדָמִים, כניסה אל תוך עוון של שפיכות דמים, והשני הוא וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי, הפעלה של כוח הזרוע כדי להושיע את עצמו.