שמואל א, פרק כ״ה, פסוק ל״ד

דוד מבטא הקלה עמוקה ונשבע בשם ה', חַי ה', כדי להוקיר את דבריה של אביגיל ולהדגיש כי וְאוּלָם, אכן, נמנע כאן אסון כבד של שפיכות דמים. הוא מצהיר כי ההשגחה האלוהית עצרה בעדו מֵהָרַע אֹתָךְ, כלומר מלפגוע בה, בביתה וברכושה, וזאת אך ורק בזכותה ולא כדי להגן על נבל. דוד מבהיר כי לוּלֵי מיהרה לקראתו הוא היה מחריב את הכול, וזריזותה העצומה אף משתקפת בצורת הכתיב הייחודית של המילה ותבאתי הנקראת וַתָּבֹאת. באמצעות תנאי השבועה כִּי אִם נוֹתַר, דוד מקבל על עצמו עונש אם היה משאיר מישהו מאנשי נבל בחיים עד הבוקר אלמלא התערבותה.