אביגיל מתכננת מהלך מחושב כדי להציל את משפחתה, תוך שהיא פועלת בחשאיות ובחכמה. כאשר היא פונה לִנְעָרֶיהָ, הכוונה היא למשרתים שתפקידם היה להוביל את המנחה שהכינה [מצודת דוד].
הוראתה למשרתים עִבְרוּ לְפָנַי נובעת משני מניעים המשלימים זה את זה. מצד אחד, מטרתה הייתה לפייס את כעסו של דוד באמצעות הגשת המנחה הגדולה לידיו עוד בטרם תפגוש אותו בעצמה [רלב"ג]. מצד שני, היה לה מניע של שמירה על חשאיות; אביגיל חששה שאם היא והמשרתים יצאו לדרך יחד, הדבר יוודע לבעלה [מלבי"ם].
משום כך מסיים הכתוב ומציין כי וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה דבר [ביאור שטיינזלץ], שכן פיצול ההליכה נועד להבטיח שפעולתה תישאר נסתרת לחלוטין מעיניו [מלבי"ם].