מסעה של אביגיל לעבר דוד מתאפיין במפגש פתאומי שהוכתב על ידי תנאי השטח. רוב הפרשנים מסכימים כי המפגש התרחש באזור שבו היו שני הרים שניצבו זה מול זה, וביניהם גיא או עמק. כאשר הפסוק מציין שאביגיל ירדה בְּסֵתֶר הָהָר, הכוונה היא שהיא רכבה במדרון המוסתר של אחד ההרים, בעוד שדוד ואנשיו ירדו מההר הנגדי לקראתה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבנה טופוגרפי זה מסביר מדוע אביגיל לא הבחינה בדוד מרחוק. ההר שימש כמקום מסתור, כך שהיא ודוד ירדו משני צדדים נגדיים מבלי לראות זה את זה, עד לרגע שבו וַתִּפְגֹּשׁ אותם, כלומר פגשה בהם פנים אל פנים באופן פתאומי [רד"ק, מצודת ציון]. ההפתעה שבהיתקלות המיידית היא שגרמה לה לרדת מיד מעל החמור ברגע שראתה את דוד [רד"ק]. יתרה מכך, בשל תוואי השטח הזה והעובדה שאביגיל שלחה את נעריה לפני המחנה, הרי שדוד בהכרח כבר פגש את הנערים הללו עוד בטרם נתקל באביגיל עצמה [מלבי"ם].
כהערה למבנה הטקסט, המילה רֹכֶבֶת מופיעה בפסוק בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].