לאחר המפגש המתוח, דוד מקבל את מנחתה של אביגיל ומביא את המשבר לכדי סיום מפויס, תוך הבטחת שלום לביתה. לקיחת המנחה ישירות מידה נעשתה כדרך של כבוד והערכה [מלבי"ם]. בשלב זה של השיחה, לאחר שסיימו לעסוק בענייניו של נבל, דוד ממקד את דבריו באביגיל עצמה [מלבי"ם].
כאשר דוד אומר שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ, כוונתו היא שבזכות פנייתה הוא נעתר לבקשתה, מרפה מנבל, ומבטיח שאיש לא ירים את ידו כדי לפגוע בבני ביתה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הביטוי וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ מבטא הדרת פנים ונכונות למלא את שאלתה של אביגיל [מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים על כך שבעוד קבלת דבריה מתייחסת להווה ולביטול הגזירה המיידית על נבל, הרי שההבטחה לשאת את פניה מכוונת אל העתיד. דוד מבטיח לאביגיל כי מעתה והלאה לא ישמור לה איבה [מלבי"ם], ומוסיף הבטחה אישית שלפיה בכל עת בעתיד, הוא ייעתר לה ויעשה כל מה שנפשה תבקש ותצווה עליו [אברבנאל].