תגובתו של דוד לעלבונו של נבל היא מיידית ונחרצת, והוא מארגן את כוחותיו לפעולת ענישה המשלבת בתוכה משפט ומלחמה.
ההוראה חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ אינה רק פקודה צבאית לצאת ולהעניש את נבל [ביאור שטיינזלץ], אלא מהלך משפטי של דיני נפשות. דוד כבר ראה בעצמו מלך, שכן נמשח על ידי נביא וזכה לתמיכת העם, ולכן דן את נבל כדין מורד במלכות שחייב מיתה, לאחר שזה ביזה אותו וקרא לו עבד [רד"ק, מלבי"ם].
הפסוק מדגיש את סדר הפעולות: קודם האנשים חגרו את חרבם, ורק לבסוף וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ. מתוך כך לומדים הפרשנים עיקרון יסודי בדיני נפשות, לפיו מתחילים את הדין מן הדיינים הקטנים, ורק לבסוף שומעים את דעתו של גדול הדיינים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. עצם חגירת החרב היוותה את הבעת הדעה של כל איש כי נבל אכן חייב מיתה. דוד, בהיותו ראש השופטים, חגר את חרבו והסכים עמהם רק בסוף, כדי שהאנשים לא יושפעו מדעתו ויחששו לחלוק עליו אילו היה פוסק ראשון [רד"ק, מלבי"ם]. לצד הזווית המשפטית, מודגש כי דוד חגר את חרבו בעצמו גם מתוך כעסו הרב, אף על פי שהיה לו די באנשיו כדי לבצע את המשימה [רד"ק].
לקראת היציאה, הכוח מתפצל: ארבע מאות איש עולים עם דוד, ומאתיים נשארים עַל הַכֵּלִים. הפרשנים מסכימים כי משמעות ביטוי זה היא הישארות בסמוך לאוהלים ולציוד המקום, במטרה לשמור עליהם בזמן המלחמה.