חשבתם פעם איך אפשר לערוך משפט הוגן, שבו כולם אומרים את דעתם האמיתית בלי לפחד ממה שיגיד המנהיג? אחרי שנבל העליב את דוד קשות וקרא לו עבד, דוד כועס מאוד. דוד כבר רואה את עצמו כמלך, כי נביא משח אותו והעם תומך בו, ולכן מי שמזלזל בו נחשב למורד במלכות שצריך להישפט ולהיענש. דוד נותן לאנשיו פקודה: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, כלומר, שימו עליכם את החרבות והתכוננו. הפעולה הזו לא הייתה רק הכנה למלחמה, אלא גם סוג של הצבעה במשפט. כל חייל שחגר את חרבו בעצם אמר שהוא מסכים שנבל אשם. שימו לב לסדר הפעולות: קודם כל האנשים חגרו את החרבות, ורק בסוף וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ. למה דוד חיכה לסוף? התורה מלמדת אותנו כלל חשוב במשפטים חמורים: קודם כל השופטים הרגילים אומרים את דעתם, ורק בסוף השופט הגדול ביותר מדבר. דוד, שהיה ראש השופטים, רצה שהאנשים שלו יחליטו בעצמם ולא יפחדו לחלוק עליו. דוד עצמו שם את החרב גם מתוך כעס רב, למרות שהיו לו מספיק אנשים שיכלו לבצע את המשימה במקומו. לקראת היציאה, הכוח מתחלק: ארבע מאות אנשים יוצאים עם דוד, ומאתיים אנשים נשארים עַל הַכֵּלִים, כלומר נשארים מאחור ליד האוהלים כדי לשמור על הציוד של כולם.
שמואל א, פרק כ״ה, פסוק י״ג
וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.