בבוקר שאחרי המשתה, בְּצֵאת הַיַּיִן וכאשר סרה שכרותו של נבל, אשתו חושפת בפניו את הסכנה העצומה שריחפה מעליו כשדוד וכוחו הצבאי התכוונו לעשות בו שפטים. למשמע הדברים, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן, תיאור הממחיש את עוצמת החרדה המשתקת שאחזה בו. חרדה זו נבעה משילוב של פחד מוות שמא דוד עדיין יפגע בו, יחד עם צער עמוק על הרכוש היקר שאשתו מסרה לדוד ללא ידיעתו. ההלם העצום שיתק לחלוטין את חושיו והפך אותו לדומם כמת, כך שפסק מלדבר סרה בדוד ונפשו חשה את מותו הקרב.
שמואל א, פרק כ״ה, פסוק ל״ז
וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.