שמואל א, פרק כ״ה, פסוק כ״א

תחושת התסכול והעלבון של דוד צפה לנוכח כפיות הטובה של נבל, לאחר ששמר על רכושו במדבר במסירות. בין אם המילים וְדָוִד אָמַר מתארות מחשבה פנימית שעברה בלבו כששמע את הגידופים, ובין אם נאמרו בקול לאנשיו כשפגש את אביגיל בדרך, הן מבטאות את כאבו על ההשקעה שירדה לטמיון. הוא קובל על כך ששמר על הצאן לַשֶּׁקֶר, כלומר לחינם וללא כל תמורה, תוך הקפדה שמאומה וְלֹא נִפְקַד וחסר מן הרכוש. בתמורה למאמציו שילם לו נבל ברָעָה, שהיא אינה פגיעה פיזית אלא החרפה והעלבון שהטיח בו. מעבר לפגיעה האישית יש כאן טענה משפטית שלפיה מגיע לדוד שכר על טרחתו כשומר, ולכן היה מותר לו בהמשך לקבל מאביגיל את המזון כפירעון חוב כדין.