במעמד העלאת האוב נוצר פער חושי בין המלך לבין בעלת האוב. חוקיות הכישוף קובעת חלוקת תפקידים ברורה: מעלה האוב רואה את הרוח אך אינו שומע אותה, ואילו השואל שומע את הרוח אך אינו מסוגל לראותה. משום כך שאול נאלץ לשאול את האישה מַה תָּאֳרוֹ, כלומר כיצד נראית הדמות [רש"י, ביאור שטיינזלץ], כדי לוודא שאכן מדובר באדם גדול וחשוב [מצודת דוד].
האישה מתארת איש זקן אשר עֹטֶה, כלומר מעוטף ולבוש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], במְעִיל. המעיל לא היה לבוש שגרתי כגלימה או טלית, אלא בגד טקסי, ייחודי ומכובד בדומה לבגדי כהן גדול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה מספיק כדי לחתום את זהות הרוח, ומיד וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא. רוב הפרשנים מסבירים כי המעיל היה סימן ההיכר המובהק של שמואל לאורך כל ימי חייו, מאז שהביאה לו אמו מעיל קטן למשכן בשילה בהיותו ילד. שמואל נקבר כשהוא לבוש באותו מעיל, וכך גם עלה מן האוב, מה שמלמד כי לעתיד לבוא יקומו המתים בלבושיהם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. הפעולה מתארת כיפוף של הקודקוד ונפילה על הפנים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית מבינה כי שאול הוא זה שהשתחווה ארצה ביראת כבוד ברגע שהבין ששמואל עומד מולו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנות ייחודית מציעה קריאה הפוכה לחלוטין של האירוע: מכיוון ששאול כלל לא ראה את הרוח, לא ייתכן שהוא זה שהשתחווה לה. לפיכך, שמואל הוא זה שהשתחווה לשאול מפאת כבוד המלכות. השתחוויה זו של נביא כה גדול לאדם העומד מולו, היא שגרמה לבעלת האוב להבין באותו רגע כי הלקוח המחופש שניצב בביתה אינו אלא המלך שאול עצמו [אברבנאל].