הצבאות נערכים לעימות גורלי, והמיקום הגיאוגרפי של המחנות משפיע באופן ישיר על מצבו הנפשי של מנהיג ישראל, ומוביל אותו לנקודת משבר עמוקה. התקבצות האויב אינה מקרית, אלא קשורה לפסוק הקודם המתאר את מות שמואל. כל עוד הנביא היה בחיים, הפלשתים היו נופלים ביד ישראל, אך עם מותו הם מנצלים את שעת הכושר ויוצאים למלחמה [אברבנאל].
וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם כדי להכין את עצמם לקרב [שטיינזלץ], והם חודרים אל תוך שטחי ארץ ישראל כדי להקים שם את מחניהם [מלבי"ם]. מנגד, וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ. בחירת המיקום של שאול מעידה על חרדתו; לא היה לו אומץ להתקרב אל מחנה הפלשתים, ולכן בחר לחנות במרחק, על הר הגלבוע [מלבי"ם].
החניה על הרי הגלבוע הגבוהים אפשרה לשאול ולצבאו לראות את מחנה האויב בשלמותו. מראה הצבא הפלשתי, שהיה עצום בגודלו ובכוחו, עורר בשאול פחד ורעדה. אף על פי ששאול היה גיבור ואמיץ מטבעו, החרדה שאחזה בו כעת נבעה ממצבו הרוחני. בעקבות חטאיו הוא היה נזוף מלפני ה', והריחוק הזה העצים את פחדו. המראה המאיים של מחנה הפלשתים בשונם מהווה את אחת הסיבות המרכזיות, יחד עם מות שמואל ושתיקת ה', שדחקו את שאול לייאוש ולחיפוש תשובות אצל בעלת האוב [אברבנאל].