מתוך חרדה עמוקה ודאגה רבה מפני הבאות, פונה שאול לדרך אסורה ונופל לחטא עצום שעליו יגונה בהמשך המקרא [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
בבקשתו למצוא אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, המילה "אשת" אינה מציינת בהכרח אשת איש, אלא משמשת לתיאור אישה שהיא עצמה בעלת אוב [רד"ק]. הפנייה דווקא לאישה נובעת מכך שעיסוק בכישוף ובהעלאה באוב היה נפוץ ומצוי הרבה יותר בקרב נשים, ולדעת חלק מהפרשנים הדבר נובע מכך שדעתן קלה עליהן להמשך אחר דברים אלו. משום כך גם הקפידה התורה לנסח את איסור הכישוף בלשון נקבה: "מכשפה לא תחיה" [רד"ק, מצודת דוד].
בכוונתו של שאול, כפי שמתבטאת במילים וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ (כלומר, אשאל אותה [ביאור שטיינזלץ]), מסתתרת מורכבות. ניכר כי שאול ניסה למצוא פרצה או הקלה בתוך האיסור החמור: תכנונו המקורי היה לדרוש את המידע מן האישה עצמה, כדי שהיא זו שתשאל את האוב, ולא לתקשר ישירות עם הרוח. הוא סבר שפנייה עקיפה כזו דרך המתווכת אינה נכללת באזהרת התורה. רק מאוחר יותר, כפי שמתברר בהמשך המעשה, כאשר שמואל החל לדבר אליו, נסחף שאול ודרש באוב בעצמו [מלבי"ם].
זהותה של אותה בעלת אוב בְּעֵין דּוֹר אינה סתמית. על פי מסורת חז"ל, מדובר באישה מיוחסת מאוד – אמו של אבנר שר צבאו של שאול, ואשת צפניה [רד"ק, חומת אנך]. העובדה שאישה במעמד כזה ידעה כשפים מוסברת בכך שבתחילה היא למדה את חכמת הכישוף רק ברמה העיונית, בדומה לדייני הסנהדרין שהיו מחויבים להכיר כשפים כדי לדעת כיצד לדון בהם, ולא על מנת לעשות בהם מעשה בפועל [חומת אנך].