לאחר סדרת אירועים רוחניים מטלטלים במפגש עם בעלת האוב, ההתרחשות עוברת בחדות למעשה של הכנסת אורחים דחופה. האשה רואה את המלך שאול כשהוא שבור ומבוהל, וממהרת להכין עבורו סעודה כדי להשיב את נפשו לקראת יציאתו למלחמה. מילים אלו הפותחות את הפסוק, וְלָאִשָּׁה עֵגֶל, מסמנות על פי המסורה את נקודת האמצע המדויקת של ספר שמואל (מנחת שי).
הפרשנים מתמקדים בביאור הפעולות והמונחים הקשורים להכנת הסעודה. הביטוי עֵגֶל מַרְבֵּק מתאר עגל מפוטם, כאשר המילה "מרבק" מציינת את המקום או הרפת שבה סוגרים ומפטמים את העגלים (רש"י, מצודת ציון, רד"ק ושטיינזלץ). האשה ממהרת לשחוט את העגל, ולאחר מכן ניגשת להכנת הלחם: וַתָּלָשׁ מלשון לישה, וַתֹּפֵהוּ מלשון אפייה (מצודת ציון ושטיינזלץ).
הבחירה לאפות מַצּוֹת אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי האשה מיהרה מאוד להאכיל את שאול בשל מצבו הנפשי המעורער, ולכן לא המתינה עד שהבצק יחמיץ ויתפח (מצודת דוד ורד"ק). הרד"ק אף מציין רמז לשוני לחיפזון זה: האות אל"ף חסרה בכתיב של המילה וַתֹּפֵהוּ (שהייתה אמורה להיכתב "ותפאהו"), דבר המעיד על המהירות שבה נעשתה הפעולה.
אגב הדיון בפסוק זה, הרד"ק מנצל את ההזדמנות כדי לפרוש את המחלוקת ההגותית העמוקה בקרב חכמי ישראל לגבי מהותו של מעשה האוב כולו, והאם שמואל הנביא אכן עלה מקברו.
גישה אחת, אותה מוביל הרמב"ם, גורסת כי מעשה האוב הוא הבל ורמאות, המבוסס על אחיזת עיניים, הקטרת קטורת והשמעת קולות נמוכים הגורמים לשואל לדמיין שמדברים אליו מתחת לארץ. ברוח זו, רב שמואל בן חפני הגאון טוען כי שמואל כלל לא קם לתחייה. לשיטתו, האשה זיהתה מיד שמדובר בשאול, הבינה את מצוקתו ואת החרדה בעם לפני המלחמה, והשתמשה במידע מודיעיני ופוליטי שהיה ידוע לכל – כגון משיחת דוד למלך וזעם ה' על שאול בפרשת עמלק – כדי לשים בפי "הרוח" תחזית הגיונית על מפלתו הצפויה של המלך.
מנגד, רב סעדיה גאון ורב האי גאון מציגים גישה שונה. אף שהם מסכימים שחכמת האוב היא שקר וכי אין בכוחה של אשה להחיות מתים, הם סבורים שבמקרה הספציפי הזה התרחש נס חריג. הבורא עצמו הוא שהקים את שמואל לתחייה כדי לבשר לשאול על עתידו. זו הסיבה שהאשה נבהלה וזעקה קודם לכן – הפעולה חרגה לחלוטין מכוחותיה ומהרמאות הרגילה שלה. על פי תפיסה זו, המבוססת על דברי חז"ל, במעמד זה התקיימה חלוקה חושית: האשה שמעלה את המת רואה אותו אך לא שומעת אותו, בעוד שאול, שהיה זקוק למסר, שמע את הקול אך לא ראה את הדמות. אנשים אחרים שנכחו שם ולא היו זקוקים למסר (כמו אבנר ועמשא), לא ראו ולא שמעו דבר.
הרד"ק עצמו מקשה על גישתם של רב סעדיה ורב האי גאון: אם ה' אכן רצה להעביר מסר לשאול, מדוע עשה זאת דרך אשה בעלת אוב, לאחר שסירב לענות לו בדרכים לגיטימיות כמו חלומות, אורים ותומים או נביאים? בנוסף, הוא תוהה לגבי הגישה הטוענת לרמאות, כיצד ייתכן ששאול, שהיה מלך חכם ומוקף באנשים חכמים, נפל בפח של רמאות פשוטה של דיבור ממקום מחבוא מבלי להבחין בכך.