ברגע של ייאוש מוחלט, פונה שאול אל רוחו של שמואל הנביא, אך במקום נחמה הוא זוכה לתוכחה נוקבת. תשובתו של שמואל חושפת את חוסר התוחלת שבפנייתו של המלך, ומעמידה אותו מול המציאות המרה של ניתוק הקשר עם ה'.
שמואל תמה על עצם פנייתו של שאול: וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי. הרי שאול עצמו כבר הודה שה' סר מעליו, ואם כן, מה הטעם לבקש תשובה מנביאיו? [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. יתרה מזאת, אם ה' סירב לענות לשאול דרך הנביאים החיים, אין כל היגיון לחפש מענה אצל המתים [רש"י]. מעבר לכך, מסתתרת כאן תוכחה עמוקה על מעשיו של שאול: שאול נמנע מלהזכיר ששאל באורים ותומים משום שהוא מתבייש בכך שהרג את כהני העיר נוב, ושמואל מוכיח אותו על כך שאינו מתבייש לדרוש בנביא, אף שגם את הנבואה דחה מעליו בעבר [אלשיך, אברבנאל].
שמואל ממשיך ומתאר את מצבו החדש של שאול: וַיְהִי עָרֶךָ. המילה עָרֶךָ משמעותה שונאך, צרך או אויבך [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך דברי הפרשנים עולות שתי גישות מרכזיות להבנת ביטוי זה. הגישה הראשונה מסבירה כי ה' עצמו הפך לאויבו של שאול בעקבות חטאיו [אברבנאל]. במקום רוח ה' שעזבה אותו, שרתה עליו רוח רעה וחיצונית, ולכן נבחרה מילה שמקורה בשפה הארמית, שפה המזוהה עם כוחות חיצוניים וטומאה [אלשיך].
הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, מפרשת כי ה' לא רק עזב את שאול, אלא עבר לסייע באופן פעיל לאויבו ומתחרהו, הלא הוא דוד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הניתוק משאול והחיבור לדוד כרוכים זה בזה: ברגע שה' סר מעל שאול, הוא העניק קיום, עזר ותוקף למלכותו של דוד [מלבי"ם].