ברגעי ההכרעה הדרמטיים של חייו, שאול המלך מקבל את הבשורה הקשה מכל: תבוסה מוחלטת במערכה וגזר דין מוות לו ולבניו. בשורה זו אינה רק עונש אישי, אלא גזרה רחבה הכוללת את העם כולו.
הנביא פותח ומודיע כי ה׳ ימסור גַּם אֶת־יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים. הסיבה שהעם נענש ונוחל מפלה יחד עם שאול היא משום שהם השתתפו בחטאו במלחמת עמלק, כאשר חמלו על מיטב הצאן והבקר ולא מיחו ביד המלך כפי שהיו צריכים לעשות [מלבי"ם].
מוקד הפסוק הוא בגורלו האישי של המלך: וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי. ברובד הפשט, המשמעות היא פשוטה וקשה, מחר תהיו מתים ובקבר, בדיוק כמוני [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד וביאור שטיינזלץ]. אולם, חז"ל והפרשנים מציעים רובד עמוק ורוחני יותר למילה עִמִּי, ומפרשים אותה כ"במחיצתי", כלומר במחיצת הצדיקים בעולם הבא. למרות חטאיו הקשים של שאול, ובראשם הריגת תושבי נוב עיר הכהנים, העובדה שהוא חש בושה על מעשיו ומוכן לרדת למלחמה מתוך ידיעה ברורה שהוא עתיד למות בה, מבלי לנסות לברוח, מכפרת על עוונותיו [רש"י, רד"ק ומצודת דוד]. עם זאת, הרד"ק מעיר כי על פי הפשט, גם אם שאול ידע שימות, לא יעלה על הדעת שמלך יברח ויפקיר את עמו במלחמה, ולכן היה עליו לצאת לקרב בכל מקרה.
שאלת אופן קבלת הנבואה מאדם מת מעוררת דיון בקרב הפרשנים. הרלב"ג מציע גישה ייחודית, לפיה שמואל לא באמת דיבר אל שאול באופן פיזי. שאול כבר ידע שה׳ קרע ממנו את הממלכה ונתנה לדוד, והיה מודע לכך שה׳ סר מעליו. הידיעות הללו, יחד עם החרדה הגדולה, עוררו בשאול את כוח הנבואה שהיה חבוי בו (כפי שנאמר עליו בעבר "הגם שאול בנביאים"), ודרך כוח הדמיון הוא חזה בעצמו את פרטי המפלה והמוות.
בסיום דבריו, הנביא חוזר ומדגיש את התבוסה הלאומית: גַּם אֶת־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהֹוָה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים. כפילות זו באה ללמד לא רק על ההפסד בקרב, אלא על כך שמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, כלומר ערי המגורים שבהן חנו בני ישראל, ייעזבו על ידם, והפלשתים יבואו ויתיישבו בהן במקומם [מצודת דוד].