שמואל א, פרק כ״ח, פסוק כ״א

לאחר המפגש הדרמטי עם רוחו של שמואל, בעלת האוב פונה אל המלך שקרס על הארץ, מתוך זיהוי מצבו הנפשי והפיזי הקשה.

על המילים וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל עולה השאלה: הרי היא כבר נכחה עמו בחדר, ומדוע נאמר שבאה אליו? ההסבר לכך הוא שעד לאותו רגע היא הייתה שקועה ומרוחקת בתוך עשיית מעשה האוב. כאשר שמואל דיבר ושאול נפל ארצה, היא הפסיקה את הטקס כדי למנוע דיבורים קשים נוספים, וכעת התקרבה אליו פיזית [אברבנאל]. היא ראתה את מצבו, וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד, וניגשה אליו מתוך רחמים וחמלה על פחדו העמוק [ביאור שטיינזלץ].

בדבריה, האישה שוטחת בפני שאול טענה מוסרית כדי לשכנעו לאכול. היא פותחת באמירה הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, כלומר, צייתתי לבקשתך לקסום באוב [מצודת דוד]. היא מדגישה את גודל ההקרבה שלה באומרה וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, שפירושו סיכנתי את חיי. הדימוי כאן הוא לאדם האוחז חפץ בכף ידו הפתוחה, שהחפץ עלול ליפול ממנה בקלות בכל רגע; כך הפקירה האישה את חייה לסכנה [מצודת דוד].

הפרשנים מסבימים כי הסכנה המרכזית נבעה מעבירה על חוקי המלכות, שכן שאול בעצמו גזר עונש מוות על המכשפות והכרית את האובות והידעונים מהארץ. היא ביצעה את המעשה האסור עוד בטרם ידעה שהלקוח העומד מולה הוא המלך בכבודו ובעצמו, ולמרות שידעה שהדבר מנוגד לחוק שאמור לחול אפילו על המלך [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מציעה כי הסכנה לא נבעה רק מאימת השלטון, אלא מעצם עשיית מעשה האוב, שהוא פעולה מיסטית הטומנת בחובה סכנת חיים של ממש למבצע אותה [רד"ק].

האישה מוסיפה ומוכיחה את מסירותה במילים וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. כפילות זו נועדה להדגיש שלא היה זה סתם מעשה כישוף רגיל, אלא שהיא העזה, לבקשתו, להעלות נביא קדוש של ה' [מלבי"ם, אברבנאל]. מטרת כל ההקדמה הזו היא לבסס את בקשתה הבאה: הואיל והיא צייתה לו בתנאים כה מסוכנים, מן הראוי שכעת הוא ישמע בקולה, יאכל מהמזון שתגיש לו, ויאגור כוח להמשך דרכו [אברבנאל].