רגע העלאת נשמתו של שמואל הנביא באוב חושף את זהותו האמיתית של הלקוח המחופש ומעורר חרדה גדולה אצל בעלת האוב. מתוך הכתוב עולה חלוקת תפקידים ברורה במעשה האוב: בעלת האוב היא זו שרואה את הרוח העולה אך אינה שומעת את קולה, בעוד שהשואל שומע את דברי הרוח אך אינו יכול לראותה [מצודת דוד].
כאשר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, היא זיהתה אותו מיד, שכן הוא הופיע בדיוק בתוארו המוכר מחיים ובלבוש המעיל שבו נקבר [אברבנאל]. עצם העלאת נביא קדוש על ידי כישוף טמא עוררה פליאה רבה בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה כי ה' התערב במעשה באופן ישיר. כדי למנוע מכוח טומאה זר להיכנס לגופו הטהור של הנביא, ה' הורה לנשמתו הקדושה של שמואל לרדת ולהופיע בעצמה, עוקפת לחלוטין את כוח הכישוף של האישה [חומת אנך]. מנגד, יש המסבירים זאת על פי טבע הנפש. בשנים עשר החודשים הראשונים לאחר הפטירה, החלק הנמוך של הנפש נותר קשור לגוף ולכן הוא כפוף להשפעת האוב, בעוד הנשמה העליונה נותרת למעלה אצל ה' [מלבי"ם].
תגובתה של האישה למראה הרוח הייתה קיצונית, והיא מיהרה להגיב ווַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל. רוב הפרשנים מסכימים כי זעקה זו נבעה ממראה חריג שנגלה לעיניה. בדרך כלל, רוחות המועלות באוב עולות בצורה הפוכה, כשראשן כלפי מטה ורגליהן למעלה. אולם, שמואל עלה כדרכו, כשראשו כלפי מעלה. הופעה מכובדת וזקופה זו מתרחשת אך ורק כאשר השואל הוא מלך, וכך הרוח חולקת לו כבוד.
מתוך פרט זה הבינה האישה מיד כי הלקוח העומד מולה אינו אדם פשוט, אלא המלך בכבודו ובעצמו. תגלית זו הכתה אותה באימה, והיא הטיחה בו לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל. זעקתה נבעה מפחד מוות ממשי, שכן שאול המלך הוא זה שהכרית את האובות והידעונים מהארץ, והיא חשדה שהוא הגיע מחופש כדי לנסות אותה ולמצוא עילה חוקית להוציאה להורג [רד"ק, אלשיך, אברבנאל].