תארו לעצמכם שאתם נמצאים בבעיה ענקית, מוקפים בסכנות, ואין לכם אפילו אדם אחד שאתם יכולים לבקש ממנו עזרה. זה בדיוק המצב המייאש שבו נמצא שאול המלך. הפלשתים עומדים להתקיף, ומתוך חוסר ברירה שאול עושה מעשה קיצוני ומעלה באוב את רוחו של שמואל הנביא, שהיה פעם המורה והיועץ שלו, כדי לקבל ממנו הדרכה.
שמואל פותח בשאלה קשה ושואל את שאול לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי. הכוונה כאן היא לאו דווקא לכעס, אלא להפרעה. שמואל בעצם שואל: למה החרדת אותי והטרדת את המנוחה השלווה שלי בעולם הבא? בתגובה, שאול מתאר את המצוקה שלו ואומר צַר־לִי מְאֹד. הוא מסביר שהוא נמצא במשבר עמוק בגלל שלוש סיבות: הפלשתים מסכנים את העם, ה' עזב אותו ולקח ממנו את האומץ שהיה לו פעם, והדבר הקשה ביותר הוא שה' כבר לא עונה לו ולא נותן לו שום סימן.
שאול מספר שהוא ניסה הכל ושום דבר לא עזר, גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת. אבל אם תשימו לב, שאול לא מזכיר את האורים והתומים, שדרכם ה' היה עונה לכוהנים. מדוע הוא לא מזכיר אותם? הפרשנים מסבירים ששאול פשוט התבייש. הוא לא היה מסוגל לעמוד מול שמואל ולהודות שהוא ניסה להיעזר בהם, אחרי הפגיעה הקשה שלו בכוהני העיר נוב ששמרו על האורים והתומים. הבושה העמוקה הזו, אגב, עזרה לכפר על המעשה שלו.
מתוך המצב החסום הזה, כששום דלת לא נפתחת בפניו, שאול מסכם ואומר לשמואל וָאֶקְרָאֶה לְךָ. כלומר, זעקתי אליך מתוך מצוקה אדירה, כי אתה התקווה האחרונה בהחלט שלי כדי לדעת מה עלי לעשות.