שמואל א, פרק ל׳, פסוק כ״ב

תארו לעצמכם שהתאמצתם מאוד להשיג משהו חשוב, ואז מישהו שהיה עייף מדי ולא יכול היה לעזור, מבקש לקבל חלק מזה. מה הייתם עושים? זה בדיוק מה שקרה במחנה של דוד אחרי שניצחו במלחמה והצילו את המשפחות והרכוש שלהם. מאתיים אנשים מתוך המחנה היו עייפים מאוד ונשארו מאחור. כשהלוחמים חזרו, התחיל ויכוח גדול. חלק מהלוחמים כעסו ודיברו בקול רם מתוך תלונה, ולכן כתובה המילה וַיַּעַן. התנ"ך קורא להם אִישׁ רַע וּבְלִיַּעַל משתי סיבות: הם היו "רעים" כי הם היו קמצנים ולא רצו לחלוק שום דבר עם האחים שלהם, והם נקראו "בליעל", שזה אומר אנשים שלא מקשיבים לכללים, כי הם העזו לדבר בחוצפה נגד דוד המנהיג. אותם לוחמים התחילו את הטענה שלהם במילה יַעַן, שפירושה פשוט "בגלל". הם טענו שבגלל שהאנשים העייפים לא נלחמו, לא מגיע להם לקבל שום דבר מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ. הם היו כל כך אנוכיים, שהם אפילו סירבו להחזיר לאנשים העייפים את הרכוש הפרטי שלהם שנגנב על ידי האויב קודם לכן. הדבר היחיד שהם הסכימו להחזיר להם היה אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו. הם עשו את זה לא מתוך רחמים, אלא כי ידעו שאי אפשר באמת לקנות ולהפוך אנשים לרכוש. הם פקדו על האנשים העייפים לקחת את המשפחות שלהם, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ, כלומר להוליך אותם ולהסתלק מהמקום בלי שום ציוד. הלוחמים האלה חשבו שהם ניצחו רק בזכות הכוח והגבורה שלהם. אבל דוד המלך לא כועס עליהם או מפעיל כוח. הוא פונה אליהם בעדינות ובתחנונים, ומזכיר להם את האמת החשובה מכל: הניצחון לא קרה בזכות השרירים שלהם, אלא רק בזכות ה׳ ששמר עליהם ועזר להם. ומכיוון שההצלחה היא מתנה מאת ה׳, אין לאף אחד זכות לשמור את הכל רק לעצמו, והרכוש שייך לכולם יחד, גם למי שנלחם בחזית וגם למי שנשאר מאחור.