נפילתה של אימפריה מלווה בתחושה עמוקה של אפלה קוסמית וקריסה מוחלטת. בעתות של משבר וחרדה, נדמה כי אפילו איתני הטבע היציבים ביותר – המאורות בשמים – מאבדים את כוחם, והעולם שוקע בעלטה המשקפת את אובדן התקווה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתיאור החושך אינו פיזי, אלא משל נבואי לצרות גדולות ולמלחמת אימה. מתוך עוצמת הסבל והמצוקה, התחושה הפסיכולוגית של הנפגעים היא כאילו השמש, הירח והכוכבים הפסיקו להאיר. תחושה זו מתעצמת במיוחד כאשר חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ, כלומר דווקא ברגע הזריחה שבו האור בדרך כלל מורגש ומובהק ביותר [מצודת דוד]. במישור הפוליטי, כוכבי השמים מסמלים את שרי בבל, את מלכם ואת כוכב ההצלחה שלהם, אשר הולכים ודועכים [מלבי"ם, אברבנאל].
מנגד, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור של התערבות אלוהית ממשית במערכת המזלות. ה׳ משדד את מערכות הטבע ומבטל את ההשגחה האסטרולוגית על בבל, כך שהכוכבים המנחים אותה לא יוכלו עוד להשפיע עליה שפע, כוח והצלחה כפי טבעם [אברבנאל].
הפסוק משתמש במונחים אסטרונומיים ייחודיים לתיאור החורבן. המילה וּכְסִילֵיהֶם מתייחסת באופן כללי למזלות השמים ולכוכבים גדולים. עם זאת, יש המזהים את הכסיל עם כוכב ספציפי גדול שאליו מתחברים כוכבים נוספים [רד"ק, אבן עזרא], עם מערכת הכוכבים אוריון (המכונה בערבית "גבור" או מורד במלכות שמים) [שד"ל], או עם "לב עקרב" [אבן עזרא].
באשר לפעלים המתארים את היעדר האור, לֹא יָהֵלּוּ וכן לֹא־יַגִּיהַּ, משמעותם הפשוטה היא היעדר זריחה והארה. אולם, יש המצביעים על הבחנה דקה ומרתקת בין סוגי האורות השונים בפסוק: הכוכבים, שבאופן טבעי יש להם ברק וניצוץ עצמי (הלל), לא יצליחו אפילו לנצנץ (לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם). השמש, שהיא מקור האור המרכזי, תחשך לחלוטין. כתוצאה מכך, גם הירח, שאין לו אור משלו אלא הוא רק מחזיר ומשקף (נגה) את אור השמש, לא יוכל להפיץ שום אור כלפי הארץ (וְיָרֵחַ לֹא־יַגִּיהַּ אוֹרוֹ) [מלבי"ם].