נפילתה של אימפריה גדולה מביאה עמה לא רק את תבוסת אזרחיה, אלא גם את מנוסתם הפתאומית והמבוהלת של כל הזרים שמצאו בה מקלט, פרנסה או ברית צבאית. נוכח החורבן הקרב, הקשרים המלאכותיים של העיר הגדולה מתפוררים, והאינסטינקט ההישרדותי הבסיסי ביותר של חזרה לשורשים משתלט על ההמון.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את האוכלוסייה הזרה ששהתה בבבל – סוחרים, מהגרים, או שכירי חרב וצבאות זרים שגויסו לעזרתה – אשר נמלטים בחיפזון עם תבוסתה. מנגד, יש הסבורים כי התיאור מכוון להמון הכשדים, כלומר לבבלים עצמם [אבן עזרא], או לכלל יושבי העיר באופן גורף [רש"י].
הפסוק ממחיש את הבהלה באמצעות שני דימויים מעולם החי. הראשון הוא כִּצְבִי מֻדָּח, צבי נרדף ומגורש ממקומו, הבורח בכל כוחו מפני ציידים או חיות טרף [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל], או צבי התועה אנה ואנה בבלבול [שד"ל]. הדימוי השני הוא וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ, כבשים שהתפזרו מהעדר ונותרו ללא רועה שיאסוף וישמור עליהן, מה שמותיר אותן אובדות ופגיעות ללא אפשרות לשוב [מצודת דוד, אברבנאל].
ה-[מלבי"ם] מצביע על הבחנה מדויקת בין שני הדימויים, ומקביל אותם לשתי התגובות השונות של הנסים על נפשם. הצבי הוא חיה שמטבעה חיה בבדידות, אך זקוקה למקום מחסה ספציפי ובטוח בסלע. כאשר הוא מודח ממקומו, הוא מחפש לשוב אל מעונו הפיזי. דימוי זה מקביל למילים וְאִישׁ אֶל־אַרְצוֹ יָנוּסוּ, המתארות את הזרים הממהרים לחזור למולדתם הגיאוגרפית. לעומת זאת, הצאן חייבות להיות מקובצות בעדר כדי להיות מוגנות. לכן, הצאן המפוזרות מקבילות למילים אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ, המתארות את מי שמחפש קודם כל את בני עמו כדי להתאגד יחד ולברוח כקבוצה מוגנת.
ברובד נוסף, בחירת הדימויים בפסוק רומזת לעונש של מידה כנגד מידה. בבל נמשלת לצבי מודח משום שנלחמה בארץ ישראל, המכונה במקרא "ארץ הצבי", והיא נמשלת לצאן מפוזר משום שפגעה בעם ישראל, שהם צאן מרעיתו של ה' [חומת אנך].