ישעיהו, פרק י״ג, פסוק י״ד

חורבנה הקרב של בבל מעורר מנוסה מבוהלת של האוכלוסייה הזרה שחיה בה, ואף של תושבי העיר כולם, שקשריהם מתפוררים והם ממהרים לשוב לשורשיהם. הבהלה נמשלת למצבו של כִּצְבִי מֻדָּח, צבי נרדף ותועה הבורח ממקומו מפני ציידים, וכשם שהצבי הבודד מחפש מחסה פיזי בסלע, כך הזרים עוזבים הכל וכל אִישׁ אֶל־אַרְצוֹ יָנוּסוּ בחזרה למולדתם הגיאוגרפית. במקביל, הפליטים נדמים וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ, כבשים פגיעות שהתפזרו ללא רועה שישמור עליהן, ולכן כל אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ מתוך צורך להתאגד עם בני עמם ולברוח כקבוצה מוגנת. עונש זה משקף מידה כנגד מידה, שכן בבל פגעה בארץ ישראל המכונה ארץ הצבי, ובעם ישראל שהם צאן מרעיתו של ה'.