מפלתה של בבל מתוארת כאירוע אדיר ממדים, המזעזע את הבריאה כולה ואינו מותיר כל פתח מילוט. הזעזוע מגיע כעונש על הרעה שתבוא על בבל ועל הדם הרב ששפכה.
המילה אַרְגִּיז משמעותה ארעיד, והמילה וְתִרְעַשׁ עניינה זעזוע. המונח בְּעֶבְרַת מציין זעם וכעס. מבחינה לשונית, הפסוק פותח בגוף ראשון כאשר ה' מעיד על עצמו אַרְגִּיז, אך מיד לאחר מכן עובר לגוף שלישי באומרו בְּעֶבְרַת ה' במקום "בעברתי" [שד"ל].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות הרעד האוחז בשמיים ובארץ. גישה אחת רואה בכך תיאור מטפורי לעוצמת האסון ולכך שהבורחים מן החרב לא ימצאו כל מנוחה, שכן שום הון שבעולם לא יוכל לפדות ולהציל אותם [רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את הזעזוע כתהליך שבו המפלה מתחילה למעלה ומשפיעה על הנעשה למטה. תחילה ה' מרעיד את צבא השמיים כדי לעקור את שורשה ומזלה של בבל בעולמות העליונים. מכיוון שהשמיים מקיפים את הארץ, הזעזוע העליון מרעיד בהכרח גם את הארץ הנמצאת במרכז [מלבי"ם]. סדר הדברים בפסוק משקף מהלך זה: תחילה שָׁמַיִם אַרְגִּיז ולאחר מכן וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ [רש"י]. רעידת הארץ עצמה מתפרשת כחרדתם של יושבי תבל, אשר יזדעזעו ויתמהו לשמע קול מפלתה העצומה של בבל ביום חרון אפו של ה' [רש"י, מצודת דוד].