ממלכה אדירה שכבשה את העולם כולו עתידה להפוך לעיי חורבות שוממים ומעוררי אימה. נבואת החורבן על בבל מתארת שממה מוחלטת וקיצונית, כזו שמרחיקה ממנה כל נוכחות אנושית או חיה, ומשאירה אחריה חורבון נצחי.
הפרשנים מסכימים כי המילים לֹא תֵשֵׁב וכן וְלֹא תִשְׁכֹּן מכוונות לכך שהעיר תתרוקן לחלוטין מיושביה ולא תהיה מיושבת עוד לעולם. עם זאת, יש המדייקים בהבדל שבין המושגים: בעוד שהמילה תֵשֵׁב מתייחסת לישיבת קבע רצופה ולכן מוצמדת למילה לָנֶצַח, המילה תִשְׁכֹּן מתייחסת לחניה זמנית וארעית, ואף היא לא תתרחש שם בשום שלב עַד דּוֹר וָדוֹר [מלבי"ם].
השממה תהיה כה עמוקה, עד שוְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יַהֵל חסרה את האות א', ומשמעותה "יאהל", כלומר יקים אוהל. המילה עֲרָבִי מתייחסת לשבטי הנוודים (כבני קדר) שכל חייהם נעים ממקום למקום ומתגוררים באוהלים. אפילו נוודים אלו, הרגילים לתנאי מדבר, לא ירצו לנטות שם את אוהליהם בגלל גודל השממון [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת את המילה עֲרָבִי מלשון "ערב", ואת המילה יַהֵל מלשון "הילה" והארת אור. לפי פירוש זה, הלך שנקלע למקום לעת ערב ויאלץ ללון שם, יפחד להדליק אש או אור, פן ימשוך אליו את החיות הרעות והנחשים השורצים בחורבות [מלבי"ם].
נבואת החורבן יורדת שלב נוסף ומדגישה כי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם. המילה יַרְבִּצוּ משמעה השכבה למנוחה [מצודת ציון]. יש כאן תיאור הדרגתי של חורבן: לא רק שאנשים מכובדים לא יקימו שם יישוב קבע או אוהל זמני, אלא אפילו רועי צאן פשוטים, שרגילים לישון על האדמה החשופה ללא קורת גג, לא יעזו להשכיב שם את צאנם למנוחה [רד"ק, אברבנאל]. ההימנעות המוחלטת של הרועים מהמקום נובעת מכך שהאדמה תהיה מקוללת ולא יצמח בה כל עשב למרעה [רש"י, אברבנאל], ומכך שהמקום יהפוך למשכן של חיות טרף שיטיל פחד מוות על כל מי שיתקרב אליו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].