נבואה זו מציגה תיאור חי ודרמטי של גיוס צבאי נגד האימפריה הבבלית. הנביא משתמש בדימויים של תקשורת צבאית, המפעילה את חושי הראייה והשמיעה, כדי לזמן את צבאות האויב ממרחקים אל תוך שערי העיר.
הקריאה מתחילה במיקום עַל הַר נִשְׁפֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהר גבוה ותלול, שעליו מציבים את האות כדי שייראה למרחוק. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון "שופי", כלומר הר שקט ובוטח, כמשל לעיר בבל השרויה כעת בשלווה ובביטחון [רש"י, רד"ק]. פירוש נוסף קושר את המילה ל"נשף", זמן דמדומי השחר או הערב, או לרוח הנושבת בפסגות [אבן עזרא, מלבי"ם].
כדי לאסוף את הצבאות התוקפים של מדי ופרס, הנביא מתאר מערכת הדרגתית של סימונים: שְׂאוּ נֵס, הָרִימוּ קוֹל, הָנִיפוּ יָד. תחילה מרימים דגל על ההר עבור הרחוקים שרואים אך אינם יכולים לשמוע; כשהם מתקרבים מעט מרימים קול כדי שישמעו וילכו בעקבותיו; ולבסוף, כשהם קרובים מספיק, מניפים יד כדי לכוון אותם במדויק אל פתחי העיר [מלבי"ם, אברבנאל, רש"י]. ה' מצווה על אזהרה פומבית וברורה זו כדי שהבבלים לא יוכלו לטעון שהופתעו ולא הספיקו להתגונן [אברבנאל].
הצבאות נקראים לבוא אל פִּתְחֵי נְדִיבִים. הפרשנים מסכימים כי המילה פִּתְחֵי חסרה את האות בי"ת, ויש לקרוא אותה כאילו נכתב "בפתחי". הנְדִיבִים הם שרי בבל, עשיריה ונכבדיה, שהאויבים עתידים לפרוץ אל שעריהם ובתיהם. תיאור זה טומן בחובו אירוניה חריפה: הפלישה מוצגת כמעין קבלת פנים שבה נדיבי בבל פותחים את דלתותיהם ומזמינים פנימה "אורחים" שבאים למעשה להחריבם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה פִּתְחֵי מלשון חרבות והשחתה [רש"י, רד"ק]. בדומה לכך, יש המזהים את הנְדִיבִים לא כבבלים המותקפים, אלא דווקא כצבאות מדי ופרס התוקפים, שנקראים כך משום שאינם נלחמים למען בצע כסף אלא מתוך רוח נדיבה של גבורה וניצחון [רד"ק, אברבנאל].