יום הדין הולך וקרב במהירות, ונושא בחובו חורבן מוחלט. ה׳ בעצמו הוא הכוח המניע את ההשחתה, והיא עתידה להתרחש מיד וללא כל דיחוי [אברבנאל]. אף ששם ה׳ מייצג בדרך כלל את מידת הרחמים, מעשיהם של הרשעים גורמים לכך שמידת הרחמים תתהפך למידת הדין הקשה והתקיפה ביותר [חומת אנך].
כאשר מתואר כי יוֹם ה׳ בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, עולה תמונה של זעם חסר תקדים. מבחינה לשונית, יש המפרשים את המילה אַכְזָרִי כתואר שהתווספה לו האות יו״ד [אבן עזרא], ויש הרואים בה שם עצם שמשמעותו "אכזריות", כך שזהו יום המורכב כולו מאכזריות וזעם [שד"ל]. שילוב המושגים הללו מצייר מצב שאין בו כל פתח לתקווה; אדם שהוא אכזר מטבעו אך אינו כועס כעת, או אדם כועס שאינו אכזר, מותירים עדיין סיכוי לרחמים. אולם היום הזה משלב גם אכזריות טבעית וגם כעס מתפרץ [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין המונחים בפסוק. חֲרוֹן אָף מבטא כעס ממוקד המופנה ישירות כלפי מי שחטא. לעומת זאת, המילה וְעֶבְרָה נגזרת מהשורש ע.ב.ר, והיא מתארת זעם שעובר את הגבולות, שוטף הכל בחמתו ומשחית גם את מי שלא חטא ישירות [מלבי"ם].
שתי רמות אלו של זעם באות לידי ביטוי בחלקו השני של הפסוק. הזעם הכולל והבלתי נשלט נועד לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, כלומר להפוך את הארץ כולה לשממה. רוב הפרשנים מסכימים כי הָאָרֶץ מכוונת כאן ספציפית לארץ בבל, היא ארץ כשדים. במקביל, הכעס הממוקד נועד להבטיח כי וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִִיד מִמֶּנָּה, דהיינו השמדתם של החוטאים והרשעים יושבי בבל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. המטרה הסופית של יום זה היא לנקות את הארץ מיושביה הרשעים, כך שהאדמה לא תכסה עוד על חטאיהם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].