המשפט האלוהי מגיע לעשות צדק היסטורי ולרסק את שלטון הרשע והגאווה. נבואה זו מכוונת כלפי האימפריה הבבלית, שפגעה בעם ישראל באכזריות יתרה, ומבשרת על סופה הקרב תוך השפלת שריה ומנהיגיה. מעבר לעונש הפיזי, מתוארת כאן קריסה מוחלטת של מערכות הכוח והיוהרה האנושית.
הפרשנים נחלקים בהבנת היקף הענישה, כפי שעולה מן המילה תֵּבֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לארץ בבל עצמה, שנקראת כך בשל גודלה העצום, או ככינוי למלך בבל ששלט בכל העולם [חומת אנך, אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בהפלגה פיוטית המתארת רעה שתקיף את כל העולם [שד"ל], או שהכוונה לממלכות הרבות שכבש כורש, מחריב בבל [אבן עזרא, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי הרעה הכללית תורגש בכלל העולם, גם בקרב מי שלא חטא, אך עוון החטא והעונש הישיר יוטלו אך ורק על הרשעים [מלבי"ם].
המילה וּפָקַדְתִּי מתפרשת לרוב כלשון זכירה, שבה ה' זוכר לבבל את הרעה שעשתה לישראל ומשלם לה כגמולה [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. עם זאת, יש המפרשים זאת כלשון מינוי, שבה ה' ממנה את הרעה לשלוט על בבל [מלבי"ם]. תהליך זה של פקידה וענישה כולל גם ממד רוחני עמוק, שבו ה' נפרע תחילה משרי האומות העליונים ומשבית את השפעתם השמימית, ורק לאחר מכן מעניש את המלכות הארצית שהחריבה את בית המקדש בזדון [אברבנאל].
בחלקו השני של הפסוק, ה' מבטיח להשבית ולבטל את הכוח של הבבלים. המילים זֵדִים ו-עָרִיצִים מתארות את הרשעים והאנשים החזקים [מצודת ציון]. ניתוח מדויק של המילים חושף הבדלים דקים במשמעותן: ה-זֵדִים הם אלו שחטאו במזיד, וה' ישבית את ה-גְּאוֹן שלהם – כלומר, ייקח מהם את המעלות החיצוניות שבהן התגאו, כדוגמת עושר וגבורה. לעומתם, ה-עָרִיצִים הם אנשים חזקים ותקיפים שלא בהכרח חטאו בפועל, אלא התמלאו ב-גַּאֲוַת הלב בשל השתייכותם לאימפריה החזקה. ה' ישפיל את גאוותם הפנימית, ובכך ירסק לחלוטין את רוחה של בבל, החל ממנהיגיה הפושעים ועד לאחרון אזרחיה המתיהרים [מלבי"ם].