חורבן אכזרי וחסר רחמים ניחת על יושבי הארץ, תוך פגיעה בנקודות התורפה הכואבות ביותר של האדם – משפחתו ורכושו. הטרגדיה מתעצמת לנוכח חוסר האונים של הקורבנות, הנאלצים לחזות בזוועות המתרחשות לנגד עיניהם מבלי יכולת להושיע.
המילה ועלליהם מתייחסת לילדים הקטנים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר יש מי שמדייק כי מדובר דווקא בילדי הגרים הזרים שחיו בבבל ולא הצליחו להימלט ממנה בזמן [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הפועל יְרֻטְּשׁוּ מתאר רצח אכזרי במיוחד, הכולל את השלכת הילדים בחוזקה אל הקרקע או אל הקירות [רד"ק, מלבי"ם], עד כדי בקיעתם וחיתוכם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, פועל זה יוחד לתיאור השחתת גופת אדם עד לבלי הכר של איבריה [מלבי"ם]. כל העינויים הללו מתבצעים לעיני ההורים חסרי האונים [מצודת דוד], שלבסוף נהרגים גם הם [רד"ק].
במקביל לפגיעה בנפש, מתרחשת גם פגיעה ברכוש, כאשר הבתים יִשַּׁסּוּ – כלומר, ייבזזו ויישדדו [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בתיאור הפגיעה בנשים, שייאנסו באכזריות. סביב המילה האחרונה בפסוק ישנה התייחסות פרשנית רחבה להבדל שבין כתיב לקרי. המילה נכתבת בספר כ־תשגלנה, אך נקראת בפועל כ־תִּשָּׁכַֽבְנָה [מנחת שי, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחכמינו תיקנו לקרוא את המילה בלשון נקייה ומכובדת יותר [אבן עזרא, שד"ל]. שורש המילה הכתובה מורה על פעולה מינית ישירה ובוטה של הזכר כלפי הנקבה, ולכן נחשב לביטוי שאינו הולם לקריאה פומבית. לעומתו, הפועל שמופיע בקריאה מביע רק קרבה ושכיבה משותפת, ומשמש כלשון נקייה. עם זאת, יש המציינים כי השורש הכתוב אינו בהכרח מגונה מיסודו, שכן במקומות אחרים במקרא מכונה המלכה בתואר המכובד "שגל" [שד"ל].