יצא לכם פעם לקרוא סיפור על עיר גדולה שהפסידה במלחמה והתושבים שלה איבדו את כל מה שהיה להם? הנביא מתאר לנו כאן תמונה עצובה וקשה מאוד של חורבן, שבו האויבים המנצחים לא מרחמים על התושבים ופוגעים בדברים שהכי יקרים להם: המשפחה והרכוש.
הנביא אומר שועלליהם, כלומר הילדים הקטנים, יְרֻטְּשׁוּ. המילה הזו מתארת פגיעה קשה וכואבת מאוד בילדים, והדבר הכי עצוב הוא שההורים שלהם יעמדו שם, יראו את מה שקורה, ולא יוכלו לעזור או להציל אותם. במקביל לפגיעה במשפחות, גם הבתים ייפגעו. הכתוב אומר שהבתים יִשַּׁסּוּ, כלומר האויבים יפרצו פנימה, יבזזו וישדדו את כל הרכוש שנמצא בתוכם.
בסוף הפסוק מתוארת גם הפגיעה הקשה בנשים. יש כאן משהו מעניין מאוד שחכמים מלמדים אותנו על המילה האחרונה בפסוק. בספר התנ"ך המילה הזו כתובה בצורה אחת, אבל כשאנחנו קוראים אותה בקול בבית הכנסת, אנחנו אומרים מילה אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא שהמילה שכתובה בספר מתארת את הפגיעה בנשים בצורה קצת לא נעימה, וחכמים רצו שנקפיד לדבר ב"לשון נקייה" ומכובדת כשאנחנו קוראים בתורה. לכן, הם תיקנו שנקרא בקול מילה עדינה יותר שמעבירה את אותו המסר, אבל בצורה שמכבדת את מי שקורא ושומע.