השלווה מופרת באחת, ותחושת הביטחון מתחלפת בחרדה משתקת ואובדן עשתונות לנוכח האסון הפתאומי. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וְנִבְהָלוּ מבטאת מצב שבו האנשים מאבדים את סדר מחשבתם, נותרים ללא יכולת תגובה או הגנה, ומוכים בהלם מוחלט [מלבי"ם, רד"ק].
כדי להמחיש את עוצמת הסבל, הכתוב משתמש בדימוי של אישה הכורעת ללדת. המילים צִירִים וַחֲבָלִים מתארות את שלבי הלידה: צִירִים משמעותם פתיחת דלתות הרחם (מלשון ציר של דלת), ואילו חֲבָלִים הם מכאובי הלידה העזים שבאים בעקבותיהם [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפועל יֹאחֵזוּן מציג תמונה ציורית הפוכה מן המקובל; במקום שהייסורים יאחזו באדם, האנשים הם אלו שכביכול אוחזים בכאב מרוב שהוא בלתי נפרד מהם [שד"ל], או לחלופין, הכוונה הפשוטה היא שהצירים הם אלו שאוחזים בהם בחוזקה [רד"ק]. כתוצאה מכך, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן – הם ייתקפו ברעד, חיל וחלחה בכל איבריהם [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].
ההלם אינו רק אישי אלא קולקטיבי, כאשר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ. התדהמה נובעת מהרעה שבאה עליהם לפתע [רד"ק]. כאשר הם מביטים זה בזה בעודם נדהמים ומשותקים, הפחד של כל פרט מתעצם לנוכח בהלת סביבתו [מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה שהתדהמה מופנית כלפי צבא האויב התוקף אותם, שמראהו משונה ומאיים [רש"י, מצודת דוד].
שיאו של התיאור מצוי בביטוי פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם, שזכה למספר פירושים. גישה אחת מתמקדת בנפגעים עצמם: פניהם מאדימות מרוב בושה [רד"ק], או נראות כשרופות מרוב צער, כאב ופחד המשתקפים על פניהם ו"צורבים" זה את זה כלהבות אש [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. גישה שנייה סבורה שהביטוי מתאר דווקא את פני האויבים התוקפים, שפניהם בוערות ומאוימות כלהבת אש [מצודת דוד, שטיינזלץ]. בנוסף, יש המפרשים את המילה לְהָבִים לא כמטפורה לאש, אלא כשמו של עם ספציפי, בדומה לכושים [אבן עזרא].