נקודת המפנה בנבואה מעבירה את מוקד הפורענות אל אזרחי בבל עצמם, שעתידים להתמודד מול אויב אכזר שלא ניתן לשחדו. ה' מכריז הִנְנִי מֵעִיר, כלומר מעורר ומניע את רוחם של האויבים לבוא ולהילחם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
האויב הנבחר למשימה זו הוא מָדָי. מבחינה היסטורית, דריווש המדי הוא שכבש את בבל והרג את בלשאצר, ולאחריו מלך כורש הפרסי [רש"י, רד"ק]. אף על פי שבעבר השתמשו הבבלים בחיילים ממדי, כעת צבא מדי ופרס קם עליהם לכלותם [ביאור שטיינזלץ]. אזכורם הספציפי של המדיים נובע מהיותם אומה אכזרית ופראית במיוחד [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מטרתם של התוקפים אינה ביזת ממון ורכוש כדרך כובשים רגילים, אלא הרג, חורבן ונקמה על כל הרעה שעשו מלכי בבל לעמים אחרים [רש"י, מלבי"ם]. משום כך, אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בּוֹ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שעשירי בבל לא יוכלו לפדות את חייהם ולשחד את האויב בכופר נפש [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. שד"ל אף מציין עדויות היסטוריות שלפיהן כורש הבהיר לחייליו המדיים כי מטרת יציאתם למלחמה אינה השגת כסף.
בניתוח מדוקדק של לשון הפסוק, ניכר הבדל בין היחס לכסף ליחס לזהב. כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ מלמד שהכסף כלל לא יהיה חשוב בעיני התוקפים, ואילו לגבי הזהב, שערכו ברור ומוחלט, נאמר וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בּוֹ מתוך כוונה לומר שגם אם יכירו בערכו של הזהב, הם יוותרו עליו ויעדיפו להשמיד ולאבד את הנפשות [מלבי"ם]. פעלים אלו אינם מילים נרדפות בלבד, שכן ייתכן מצב שבו אדם מייחס חשיבות לדבר אך אינו חפץ בו, או להפך, חפץ בדבר שאינו חשוב [מלבי"ם].