בזמן מלחמה, צבאות כובשים נוהגים לעצור את מסע ההרג שלהם מאחת משתי סיבות: רצון לאסוף שלל ורווח כלכלי, או התעוררות של רגשי חמלה אנושיים כלפי חלשים. אולם, צבאות מדי ופרס הפולשים לבבל מתוארים כאכזריים במיוחד, שכן הם אינם מונעים מחיפוש אחר בצע כסף, וטבעם אינו מותיר בהם מקום לחמלה.
החלק הראשון של הפסוק מתאר כיצד וּקְשָׁתוֹת של חיילי מדי ישמידו את הנְעָרִים של בבל. הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות להבנת הפעולה תְּרַטַּשְׁנָה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת בקוע ופילוח, כלומר החיילים יירו חצים מקשתותיהם ויבקעו את הנערים. גישה שניה מציעה כי החיילים יפרצו לתוך הבתים ויכו את הנערים למוות באמצעות הגוף של הקשת עצמה [שד"ל]. לעומת זאת, גישה שלישית מתארת תמונת מצב אכזרית אף יותר, לפיה החיילים ישתמשו בנערים עצמם כתחמושת, יניחו אותם על הקשתות במקום חצים, וישליכו אותם בעוצמה אל הקרקע ואל הקירות [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
בהמשך הפסוק מתוארת הפגיעה בשאר שכבות הגיל: וּפְרִי בֶטֶן וכן בָּנִים. בעוד שחלק מן הפרשנים רואים במושגים אלו תיאור כללי לילדים קטנים ולעוללים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], פרשנים אחרים מזהים כאן חלוקה מדורגת של הגילאים: ה"נערים" הם הגדולים ביותר, "פרי בטן" הם התינוקות הרכים הסמוכים ללידתם, וה"בנים" הם ילדים בגיל הביניים [אברבנאל, מלבי"ם].
הפסוק משתמש בשני פעלים שונים לתיאור חוסר החמלה: לֹא יְרַחֵמוּ כלפי התינוקות, ולֹא תָחוּס עֵינָם כלפי הילדים. יש המסבירים כי "רחמים" הם רגש אנושי המתעורר לנוכח סבלו של האחר, ולכן מקובל שחיילים מרחמים על תינוקות חסרי ישע. לעומת זאת, הפועל "לחוס" מתייחס להימנעות מהשחתת דבר שיש בו תועלת או רווח כספי. בדרך כלל, צבא כובש חס על חייהם של הילדים הגדולים יותר כדי למכור אותם לעבדים, אך מאחר שהמדיים אינם מעוניינים בכסף וזהב, עינם לא תחוס גם על הילדים הבוגרים [מלבי"ם].
לבסוף, קיימת פרשנות ייחודית המציעה כי סוף הפסוק אינו מדבר כלל על ילדי בבל. לפי גישה זו, המילים "על בנים לא תחוס עינם" באות להעיד על טבעם האכזר של המדיים מיסודו: הם אינם חסים אפילו על הילדים של עצמם, וקל וחומר שלא ירחמו על ילדי האויב הבבלי [אברבנאל].