חורבנה של בבל מתואר כאירוע של הרס טוטאלי וחסר הבחנה, שבו אין מקום מפלט ואין חסינות לאיש, ואפילו זרים שנקלעו למקום ישלמו בחייהם.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי כׇּל־הַנִּמְצָא יִדָּקֵר. הפעולה יִדָּקֵר משמעותה נעיצה ותחיבה של חרב בגוף [מצודת ציון, רד"ק], מכה שתינתן באכזריות וללא כל חמלה [אבן עזרא]. באשר לזהותו של הַנִּמְצָא, הפרשנים חלוקים: יש המסבירים כי מדובר באדם שנמצא בחוץ [רש"י], או באדם שנמצא משוטט יחידי בדרכים [מלבי"ם]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכל מי שנמצא בתוך בבל, כולל אזרחים זרים שאינם בבליים. סכנה עיוורת זו מסבירה מדוע הפסוק הקודם מתאר מנוסה המונית של אנשים הנמלטים בחזרה לארצותיהם, בניסיון להינצל מהטבח [מלבי"ם, שד"ל].
בחלקו השני של הפסוק נאמר וְכׇל־הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב. הדיון הפרשני סביב המילה הַנִּסְפֶּה מתמקד בשתי משמעויות עיקריות של השורש:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון תוספת וחיבור. לפי קו חשיבה זה, הכוונה היא לאנשים שנוספו על תושבי העיר. אלו יכולים להיות זרים שהצטרפו למקומיים [רד"ק, מצודת דוד], אנשים שנאספו ונקלטו אל תוך העיר כדי להסתתר בה מפני המצור [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או כאלה שהתחברו אל הצבא הבבלי כדי להילחם [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, חציו השני של הפסוק כופל וחוזר על הרעיון של חציו הראשון במילים שונות [מצודת דוד, רד"ק].
על בסיס אותה משמעות של תוספת, יש המציעים זווית מעט שונה: מדובר באדם שנספה באסון במקרה. כלומר, הוא נוסף אל קורבנות האסון אף על פי שהרעה כלל לא כוונה אליו במקור, אלא רק משום שנקלע למקום [שד"ל].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה הַנִּסְפֶּה מלשון כליה, סוף ומוות. לפי פירוש זה, הפסוק מדגיש שכל מי שהגיע זמנו למות באותה העת, לא יזכה למות מוות טבעי על מיטתו, אלא ייפול בחרב [רד"ק].